איך קורה שינוי? הדרך החדשה של ימימה עם יואב אפטוביצר

את השיחה היום אני רוצה להתחיל בכמה מילים של ימימה שיזכירו לנו מהי כמיהת הלב שלנו, איך אנחנו רוצים לחיות. נשתמש במילים האלו כמו המגדלור שמזכיר לנו לאן אנחנו שטים. "אינך מחסיר כלפי בריאתך, כי הרי אתה רוצה את הקיום המלא, עם כוחות החיים, עם כוחות הנפש ולא רק הנפש" מהמילים האלו אנחנו לומדים שמטרת הלימוד היא להגיע קיום מלא עם כוחות חיים ושמחה ונתינה. אז איך זה שבלימודי החשיבה ההכרתית אנחנו מרבים לדבר ולעסוק במושג העומס? לעיתים נדמה ללומדים את הלימוד של ימימה שהעיקר בלימוד זה המאבק בעומס. מתוך האמונה שהשינוי יקרה על ידי מאבק ועבודה קשה התלמידים שמים דגש על מלחמה במרכיבי העומס כמו כעס, פגיעות, התנגדות וכדומה. אבל מה שקורה זה שמבלי לשים לב, כתוצאה מהמאבק בחלקים בתוכנו, אנחנו למעשה נמצאים כל הזמן בתודעה של דחייה עצמית. כי מה בעצם אנחנו אומרים לעצמנו? : אני מקולקל או מקולקלת ואני צריכ/ה לתקן את עצמי. למעשה זו התפישה המקובלת ברוב הדרכים הרוחניות, האימוניות והפסיכולוגיות, עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב לכך בכלל. הדרך הנכונה להגיע לשינוי נתפסת כמאבק במה שבמרכאות 'לא טוב בי'. בשיחה הקצרה שלנו היום אני מבקש לשים במקומו את המאבק במרכיבי העומס, כפי שמגדירה אותו ימימה. כשימימה אומרת: "מה שניתן, אינו רק לניקוי העומס. שחרור המערכת מהעומס אינו כל המטרה" היא מזכירה לנו שהמטרה של הלימוד היא להגיע לקיום מלא, עם כוחות חיים, עם כוחות נפש. קיום שמתבטא בשמחה, בחיוניות, בשלווה. זאת אומרת שהמאבק בעומס, הניסיון לעקור חלקים מתוכנו, אינו המטרה. הלימוד והתיקון קורים על פי ימימה בדרך אחרת: דרך קבלה עצמית, דרך נתינה, דרך חיבור ללב ודרך שמחה . כדי להבין את זה צריך להעמיק להבין מהו מושג העומס אצל ימימה. משום שאנחנו מתייחסים למושג הזה לפי הבנתנו את המילה בשימושה היום יומי. העומס, או המיותר, או החסר או העיכוב הם שמות שונים שנתנה ימימה למרכיבי נפש שמיותרים לקיום שלנו. הם נקראים ׳מיותרים׳ כי הם אינם תורמים לכוחה של הנפש, לאיזון שלה ולביטוי מלא, חופשי ורחב של כוחות החיים. להפך, הם מצמצמים את כוחות החיים, עושים את מחשבתנו צרה ומשפיעים על כל המערכת הנפשית והגופנית. לעומס יש מרכיבים שונים שחוסמים חלקים בנפש. לכן המרכיבים האלו נקראים גם חסימות. למשל פגיעות, שהיא מרכיב בעומס, גורמת לנו לא לשמוע את הנאמר לנו. אנחנו מקשיבים דרך הפגיעות ואז נוצרת חסימה באוזן, חסימה בהקשבה. אז בשלב הראשון אנחנו מתבקשים להכיר ולהבין את כל מרכיבי העומס "כי אם לא (כך אומרת ימימה) – העומס שולט". השלב הראשון הוא זיהוי והכרה של מה שמיותר לקיום שלנו והפרדתו מהחלק הטוב שבנו. ההכרה, מתוך צפיה במידת רוחק מעצמנו, מאפשרת לנו להפריד בין מי שאני באמת לבין התנהגויות ותפישות שונות שאימצנו במהלך החיים. וזו הנקודה החשובה והמרכזית ביותר. היא קשורה לשאלה: מי אני. אפשר לומר שזה עיקר בלימוד. בלי מענה לשאלה מי אני לא נוכל להתקדם בלימוד. אז מי אני? לכל אחד מאיתנו יש את העומס שלו ואנחנו מזוהים איתו. בשפת הדיבור שלנו כשאנחנו אומרים אני, אנחנו מתכוונים לכל החבילה של האישיות. אבל האם העומס הוא את או אתה? ימימה משיבה לשאלה הזאת תשובה ברורה: "העומס אומנם נמצא רשום בכל, אך לא אתה. כי כוחות הנפש נמצאים. כוחו של לב לנתינתו נמצא. כוחה של מחשבה נמצא" זאת אומרת אנחנו חיים את הכעס, הפגיעות, ההיסוס, ההתנגדות וכל מרכיב אחר של העומס ונדמה לנו שזה מי שאנחנו אבל הלימוד בא להצביע על המהות שלנו שמתחת לעומס. ימימה אומרת שאם לא נמצא מה יש מתחת לעומס נמצא את עצמנו מתנגשים בכל מרכיבי העומס ונלחמים בהם כל חיינו. ולכן היא מעמידה בפנינו שאלת חיים שהתשובה עליה יכולה לפתוח את הפתח לשינוי: עכשיו, כשהבנתם שיש מרכיבים בנפש שמצמצמים ומיצרים את הקיום שלכם האם תמשיכו במאבק כל חייכם או שתבחרו לחיות חיים שיש בהם מרחב, לצאת מהמיצר למרחב?. בחירה בדרך הזו לא יכולה להיות באותם דרכים שהלכתם בהן עד עכשיו זאת אומרת, אי אפשר להמשיך עם אותה תפישה של שינוי שמאמינה שדברים משתנים מתוך מאבק. ימימה לא למדה אותנו על קיומו של העומס כדי שנאבק בו כי מה שנאבקים בו מתחזק ומקבל עוד יותר מקום. באנגלית אומרים what you resist persist מה שאנחנו מתנגדים לו נשאר וממשיך ביתר שאת... ימימה לימדה על העומס, כדי שנוכל לזהות אותו ולהפריד אותו , בדגש על להפריד אותו, ממרכיבי הנפש שחיוניים לקיום מלא בחיוניות, בשמחה, בנחת. זאת אומרת יש כאן לימוד חדש אנחנו לומדים על דרך אחרת לשינוי מול האמונה הנפוצה ששינוי קורה דרך מאבק ודחיית חלקים בתוכנו מוצעת לנו דרך אלטרנטיבית של קבלה עצמית, התקרבות לעצמנו וחיזוק הטוב. ולכן אפשר לומר גם שעיקר הלימוד הוא הכרת הטוב. מה היישום של ההבנה הזו על חיינו? אנחנו רוצים שהמילים האלו יהיו כלים ממשיים בחיים שלנו ולא רק מילים יפות. ראשית נחזור להבנה העיקרית: המחשבה ששינוי עובר דרך דחייה עצמית ומאבק בחלקים הלא טובים גורמת למאבק אין-סופי בעצמנו אנחנו תמיד לא בסדר, תמיד יש מה לתקן. כל מי שניסה או מנסה להיגמל מהתמכרויות קטנות או גדולות בדרך הזו יודע מה התוצאה. המאבק בעצמנו לא מוביל לשינוי. היישום של ההבנה הזו הוא במעבר לדרך אחרת שמובילה לשינוי. וכך אומרת ימימה: "קודם כל מקבלים כל מצב שבנו, הכל, ללא התנגדות וללא מאבק. לא נאבקים אלא מקבלים את כל החסרים שבנו, כי יש לנו הכרה לערכיותנו הממשית " איך ניתן לקבל הכל? רק אם יש הבנה עמוקה. הבנה של הלב, לא הבנה של השכל בלבד הבנה שהעומס על כל מרכיביו אלו השפעות של בית ההורים, הסביבה, החינוך ותגובות והפרשנויות של הילד או הילדה שהיינו, למה שפגשנו במהלך החיים. כל זה קשור לשאלה מי אני שהזכרנו קודם: מי אני פנימה, מתחת לעומס? ימימה חוזרת ואומרת בהתנסחויות שונות שאנחנו לא ההתנהגות שלנו. כמו באמירה: "האדם אינו רק כעסו" או ״העומס הוא לא את״ אנחנו הרבה יותר מכל ההתנהגויות שלנו, הפגיעויות, החולשות, הכעסים. תביטו בתינוק שבא לעולם ותיזכרו במי שאתם במהותכם. זה נקרא לתת רגש כלפי הקיום. זו הבנה של הלב כלפי הקיום שמחבר בין כולנו. אצל ימימה המילים רגש לקיום מציינות התחברות להוויה – לא הרגש הרגיל..... המשמעות בפשט היא להרגיש ממש את הקיום שלנו – מה שמחייה אותנו כי מה שמניע אותנו זה כח החיים שלנו ומה שמניע אותנו אינו יכול להיות 'לא טוב' – מה שמניע אותנו בפשטות זו אהבה – לא במובן של "אוהב את" אלא המהות של אהבה שזה כמו עץ פרי שנותן את פירותיו חיבור, חום, נתינה, קבלה מלאה לא שיפוטית של האחר אז תסתכלו פנימה ותראו את זה בתוככם. כשתזהו את הלב הטוב שלכם, תוכלו להפריד אותו מהקליפה הקשה שסביבכם הקליפה היא העומס שנבנה סביב המהות הרכה כדי להגן עליה העומס הוא כמו קליפת הפרי שמגינה על החלק הרך והמתוק וכשמסתכלים ככה על עצמכם ועל האחרים כל פעולה אנושית נראית מבעד לטוב ולא מבעד לעומס בסוף השיחה הזאת או במהלכה אולי עלו אצל חלקכם השאלה אם אני מקבל או מקבלת את כל מה שיש בי, וימימה אפילו מדגישה וחוזרת ואומרת 'הכל' אז איך יתרחש שינוי? בסיום הדברים אפשר לומר על כך כמה דברים. ראשית, עצם המעבר ממאבק לקבלה הוא שינוי עצום בתודעה שמביא אחריו שרשרת של תוצאות בחיים רק תדמיינו מהם חיים ללא מאבק חיים שבהם אתם מקבלים את עצמכם ותבינו שנית, הקבלה של כל החלקים בתוכי קשורה בהבנה שהבנו על העומס זאת אומרת אנחנו מזהים ומפרידים את מה שמפריע לקיום המלא שלנו בלי מאבק, מתוך מידת רוחק, ימימה אומרת "אין להלחם אלא להסכים ולקבל תוך כדי זה שלא מקבלים את החסרים" מה הכוונה? בהבנה הרגילה שלנו אנחנו תופסים קבלה כפעולה פאסיבית, כויתור על כל שינוי אבל יש כאן תנועה עדינה: מתוך תנועת הלב ורגש כלפי הקיום שלנו אנחנו מקבלים את כל מה שיש בנו ובו זמנית אנחנו מזהים מהו שמפריע לקיום מלא יותר שלנו ובמובן הזה מקבלים ולא מקבלים אבל אי הקבלה היא לא דרך מאבק של הנפשי-רגשי שרגיל להאבק אלא בחיזוק החלקים הטובים שבנו שהופכים להיות לעיקר קיומנו. לסיום. לפעמים ימימה הייתה מסיימת את השיעורים במילים: הלוואי שתזכו כדי להזכיר לנו, אנחנו לא עושים את השינוי מתוך מאבק המילים ׳הלוואי שתזכו׳ מזכירות לנו שהדברים מתרחשים יותר מהסכמת הלב לשינוי מאשר מאבקו לשינוי. אז הלוואי שנזכה כולנו